יום שני, 16 באפריל 2012

צריך לדעת עם מי להתחתן אבל יותר מזה צריך לדעת ממי להתגרש / עו"ד ליטל יעקובוביץ

צריך לדעת עם מי להתחתן אבל יותר מזה צריך לדעת ממי להתגרש

הזמן הכי ארוך שליוויתי תיק/ לקוח הוא עשר שנים. כן עשר שנים, ולא בגלל שאני גובה שכר טרחה כ"כ גבוה (תיק במסגרת "פרו בונו")  או שאני לוקה בסחבת אלא בגלל המורכבות, והקושי הנפשי הכרוך בניהול תיק הנוגע לסרבנות קשר ומרדנות ילדים מאביהם. 
מכירים את זה ש"צריך לדעת עם מי להתחתן אבל עוד יותר צריך לדעת ממי להתגרש?" המקרה של יוסי (השמות בדויים) מדגים בדיוק את העיקרון הזה.   

ה"חטא": רצון להתגרש. העונש: ניתוק קשר עם ילדיו

במשך עשר שנים אני מייצגת את יוסי, אב לשני ילדים, נורמטיבי, שכל חטאו היה בכך שבחר להתגרש מאם ילדיו. הרצון הלגיטימי לפרק את נישואיו, עלה לו בקשר עם ילדיו.
כשנה לאחר הגירושין, בעת שבנו של יוסי אושפז בביה"ח, הגיע יוסי לבקר את בנו בביה"ח עם בת זוגו החדשה. שלא תטעו, בנו של יוסי הכיר את בת הזוג החדשה, לן בביתה עם אביו ואחותו ואף נהנה בחברתה. הבעיה לא הייתה בת הזוג החדשה, אלא אמו, הגרושה "הישנה".   
יוסי הגיע למשרדי לפני שנים רבות בליווי בתו הקטנה וסיפר לי אז ש"ביומיים האחרונים בתי ישנה אצלי ואני מטפל בה בזמן שבני מאושפז בביה"ח ואני וגרושתי ישנים לצדו לסרוגין". יוסי ציין שהלך לבקר את הבן באחד הימים לאחר "משמרת לילה" לצד בנו בביה"ח והגיע יחד עם בתו ובת זוגו החדשה. המפגש בין הנשים הוביל לאמירות עוקצניות מצד הגרושה כלפי יוסי, בנוכחות הילדים. יוסי אשר ביקש להפחית את אי הנעימות והסיטואציה המביכה עבורו ועבור הילדים עזב את ביה"ח כשהוא נוטל עמו את בתו הקטנה.
לצערו של יוסי, גרושתו בחרה למנף את הסיטואציה "לטובתה" וטענה כי יוסי חטף את בתה, הלא היא גם בתו. לא אלאה אתכם בכל הפרטים אך אציין שמכאן והלאה ההידרדרות הייתה מהירה אפילו יותר ממהירותו של "כדור שלג" מתגלגל.
האם הגישה תלונה על חטיפת הבת ואף פעלה לקבל צו שיפוטי להחזרת הילדה מאביה (בליווי שוטרים) תוך התעלמות שמדובר באפוטרופוס טבעי שכל מעשיו היה לקחת את בתו ללון אצלו בעוד אמה ישנה בביה"ח לצד אחיה. האירוע הטראומתי הזה עבור הילדה (שהייתה אז רק בת 7), כמו גם הדברים שנאמרו על ידי האם בנוכחות ילדיה, הובילו במהרה את שני הילדים "לבחור" לכאורה "מרצון" להתנתק מאביהם.
הילדים קיבעו בראשם תסריט האשמות כלפי האב, הפכו אותו למעין "שטן", תוך שהם מוחקים ודורסים כל חלקה טובה מהזיכרונות החיובים שהיו להם מאביהם. אותו אב הפך בעל כורחו לאב כל רע בעיניהם.    
במשך 7 שנים, ליוויתי את יוסי בניסיונותיו לשנות את סרבנות הקשר ומרדנות ילדיו כלפיו והכל במטרה להביא לחידוש הקשר.
כאשר הבן כבר בגר והבת הגיעה גם היא לגיל ההתבגרות חדלו הניסיונות לכפות עליהם קשר עם אביהם ופנינו, בלית ברירה, לכיוון אחר. הוגשה תביעה לביטול/הפחתת המזונות.  
וודאי תשאלו, האם עשית הכל? אשיב לכם כי מבחינה מקצועית לבי ומצפוני שקטים כי עשיתי כל מה שביכולתי לעשות באותו הזמן. כך למשל הוגשו תביעה לשינוי משמורת, תביעה לקיום הסדרי ראיה, הוגשו בקשות ביניים ועשרות תסקירים שהוכנו ע"י גורמי רווחה לרבות פקידי סעד ועו"ס של יחידת סיוע שהיו מעורבים. המשפחה לקחה חלק בתוכנית למשפחות לילדים סרבני קשר בכפייה, הוגשו עשרות תלונות במשטרה בגין הפרות הסדרי ראיה ובקשות לביזיון ביהמ"ש ולצד ההליכים ולמרות ההליכים המשיך האב לשלוח לילדיו מכתבים ומתנות כדי שידעו שהם חשובים לו והקשר עמם חשוב לו.
כלום לא עזר, הקשר לא חודש והילדים הוכיחו לנו המבוגרים "מי הבוס" בעצם.

על מרדנות, סרבנות קשר וביטול מזונות

ב11/2011 ניתן פסק דין בן 17 עמודים בתביעה לביטול מזונות (ואני תוהה כיצד שופטים מצליחים לרכז כ"כ הרבה שנים במספר עמודים מצומצם). כדי לא להשאיר אתכם במתח אציין כי ביהמ"ש קבע שהאב הוכיח מרדנות של ילדיו וביטל מזונותיהם מגיל 18.
ואולי תשאלו - אם הצלחת בזירה המשפטית מה בעצם מפריע לי ולמה לכתוב על זה בכלל? אספר לכם כי לאחר כל השנים שבהם אני מלווה את יוסי ומעודדת אותו לא לאבד תקווה, הבנתי שלפעמים לא מספיק להיות העו"ד הכי טוב שיעשה עבור הלקוח את כל המהלכים הנכונים. הבנתי כי פעמים רבות בתחום דיני משפחה "המשחק" בכלל לא בידיים שלנו, לפעמים זה נקבע שנים קודם לכן בתשובה לשאלה עם מי אתה מתחתן? וממי אתה עלול להתגרש?
לי באופן אישי קשה המחשבה שיש הורים רבים שמתקשים להפריד בין טובתם לטובת ילדיהם.  למרות הקדמה וכל הוועדות הדנות בשאלת טובת הילד ורווחתו, ולמרות השיח הציבורי הרב סביב נושא המשמורת, קיימים עדיין, לצערי, הורים שסבורים שעדיף לילדיהם לגדול בלי נוכחות ההורה השני באופן גורף. זוהי תופעה פסולה ונוראית בעיני.  
קשה לי לחשוב על הקושי הנפשי של אותם הורים שנמצאים בשעה זו שאתם קוראים כאן בנתק מילדיהם, בשר מבשרם, שלא מרצונם.
קשה לי אפילו כפליים המחשבה על כך שישנם הורים שמנותקים מילדיהם מבחירה!! במעין הענשה כלפי הגרוש/ הגרושה. אלימות היא בעיני גם מניעת קשר של ילדים מהוריהם ע"י חבלה מכוונת או שלא במודע, בקיומם של הסדרי ראיה.
המקרים הללו של סרבנות קשר ומרדנות כמעט ולא עולים לכותרות העיתונים, שכן הקורבנות במקרים הללו הם לרוב ילדים שאינם סובלים ממכות וחבלות גופניות. החבלות במקרים הללו, לדעתי, קשות הרבה יותר. הן פוצעות את הנפש הרכה והעדינה של הילדים. אלו חבלות שלא ניתן לראות, הן סמויות מהעין ותוצאותיהן לפעמים מאחרות לבוא ומופיעות כנזקים נפשיים מאוחרים שעלולים לגבות מחיר כבד בבגרותם של הילדים, ואולי אף בהורותם העתידית.  
קשה לי העובדה כי גורמי הרווחה במקרה של יוסי לא עשו כל מה שניתן, בהעדר יכולת של כוח אדם וסטיגמות שבהן היו שבויים לעיתים. בגלל העומס הרב שיש על הרשויות (פקידי סעד ועובדי רווחה) נפלו ילדיו של יוסי בתווך בתוך מערכת בירוקרטית עייפה עד כי ביהמ"ש אפילו קבע חד משמעית בפסק דינו כי היה כאן כשל מערכתי.
בעיני אין מדובר רק בכשל אלא בכישלון.
ולמרות כל זאת, בהיותי אופטימית קוסמית ופריקית של "סוף טוב", אני שומרת על אופטימיות ומקווה שיבוא היום שילדיו של יוסי יתקשרו אליו ויבקשו לשתות איתו כוס קפה. 
חושבים אחרת? רוצים להביע הזדהות? מכירים מישהו שחווה משהו דומה? ספרו לי, אשמח לשמוע!